פסק-דין בתיק עמ"ה 502/04

1.         שני המערערים [שערעוריהם אוחדו] הינם בעלי המניות והשליטה בחברה "מתח גבוה בע"מ" [להלן: "החברה"] אשר חדלה מפעילות בתחילת שנת 2000.

            בשנים שעד 1999 משכו המערערים סכומים שונים מקופת החברה שהסתכמו לסוף שנת 1999 בסכום כולל של 736,000 ש"ח.

            פקיד השומה ראה בסכומים אלה בבחינת שכר עבודה שמשכו המערערים מהחברה ובהתאם לכך חייבם בשומה בתשלום מס הכנסה בגין סכום המשיכות הנ"ל.

            בערעורים [המאוחדים] שבפני מערערים השניים על אותה השומה.

            בנימוקי הערעור שהוגשו על ידם טוענים הם כי: "לא ניתן לראות בסכומי המשיכה משכורות או דיבידנדים מהטעמים:

א.                  פעילות החברה לא הצדיקה משכורות ברמה כה גבוהה.

ב.                  החברה לא הרוויחה סכומים אלה שניתן לראותם כדיבידנד"

עוד הוסיפו וטענו כי שניהם ערבו אישית לנושי החברה בגין חובותיה, נתבעו לדין בגין ערבותם זו, חוייבו אישית בתשלום סכום העולה על מליון ש"ח בגין אותם החובות של החברה וערבויותיהם לתשלום אותם החובות ובמסגרת הליכי הוצל"פ הוכרו כמוגבלים באמצעים והם פורעים מדי חודש את התשלומים שנקבעו לעניין זה בהוצל"פ בסכום של 500 ש"ח [המערער מסיכה] ובסכום חודשי של 250 ש"ח [המערער חסיד].

המערער י. מסיכה שב ומאשר את הדברים הנ"ל בחקירתו הראשית. בחקירתו הנגדית הוסיף ומסר:

"... יהודה [המערער השני] ואני משכנו הכספים מהחברה במשך השנים 1994-2000. המשיכות היו על דרך אשראי שהבנק אישר לחברה כנגד ערבויות אישיות שלנו ואחרי שהבנק נתן האשראי לחשבון החברה, יהודה ואני משכנו הכספים. כל שנה סכום מסויים עד שהצטבר לסכום הכולל נשוא השומה בערעור זה... אנחנו לקחנו הכספים באופן אישי. אנו רוצים להחזיר אותם לחברה כדי לשלם את החובות לספקים ולבנקים ולהשלים החסר. לחברה היו תקבולים משך השנים והיא קיבלה אשראים מהבנק. הכספים שמשכנו יהודה ואני ושהצטברו לכ-760,000 ש"ח הם מהמקורות הנ"ל - תקבולי החברה ואשראים שהבנק נתן.

... הסיבה שמשכנו הכספים, כי היו קבלנים שלא שילמו לנו והגשנו נגדם תביעה בבימ"ש ובהוצל"פ ועד היום הכסף לא הגיע אלינו, לכן נאלצנו לקחת אשראי מהבנק עבור החברה כדי לשלם החובות וכדי לבצע משיכות פרטיות עבורנו, וכדי שהחברה תוכל להמשיך להתקיים..." [עמ' 7-8 לפרוט'].

בהמשך חקירתו הנגדית מוסיף המערער מסיכה כי:

"...חלק קטן מהמשיכות שלי ושל יהודה [מהחברה -י.א.] הלך לקבלני המשנה, הרוב היו משיכות עצמיות שלנו" [עמ' 8].

כשנשאל המערער אם נערך הסכם בינו לבין החברה ביחס לאותן המשיכות, הוא משיב:

"אין הסכם כתוב בין החברה לבין יהודה וביני ביחס למשיכות שמשכנו ודרכי ההחזר".

2.         בטענותיהם שבנימוקי הערעור וכן בעדותם במהלך שמיעת הערעור לגופו, לא נטענה ע"י מי מהמערערים הטענה כי אותן משיכות - נשוא השומה בערעור - היו בגדר הלוואה שלוו מהחברה. 

            למותר לציין כי לא הובאה על ידם ראיה כלשהי כי היתה זו הלוואה, מה היו תנאי ההלוואה, מועדי ההחזר, הריבית ושאר תנאים הנדרשים לעצם הוכחת קיומה של הלוואה.

            אדרבא, מתוך עדותו של המערער מסיכה [שאושרה גם ע"י המערער חסיד], עולה כי השניים משכו את מלוא סכומי המשיכות מכספי החברה לצרכיהם האישיים, וזאת משיכות רבות לאורך תקופת השנים 1994-1999 בהתאם לצרכיהם האישיים וללא שאף אחת מאותן משיכות יוחדה או הוגדרה כהלוואה.

            אכן, השניים ערבו אישית לבנקים ולנותני אשראי נוספים לחברה, אך הנובע מכך הוא כי מקור חיובם ומהותו אינם התחייבות של לווה למלווה אלא התחייבות נפרדת ועצמאית של ערב לנושה.